פסק-דין בתיק עת"א 30690-12-12

כב' סגן הנשיא א' אברהם

על העותר הושת מאסר בן 30 חודש בשל הרשעתו בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, וחבלה במזיד ברכב. משמלאו שני שלישים למאסר הורתה ועדת השחרורים, ביום 1.9.2011, על שחרורו בתנאים, על פי תכנית של רש"א, שכללה בין היתר תכנית עבודה ומעצר בית.

ביום 2.2.2012 הובא העותר לפני ועדת השחרורים בעקבות הפרתה של תכנית העבודה במסגרת רש"א. ביום 6.2.2012 התקבל דו"ח נוסף על הפרת תנאי מעצר הבית בו נתון העותר, והוגשה בקשה לביטול השחרור. ביום 23.12.2012 החליטה ועדת השחרורים שלא לבטל את שחרורו של העותר. יחד עם זאת היא מצאה להאריך את תקופת התנאי עד יום 24.10.2012. עתירה שהגיש העותר על ההחלטה - נמחקה בהמלצת בית המשפט.

ביום 19.7.2012 הוגשה בקשה נוספת לביטול הרישיון, כיוון שהעותר חזר והפר את מעצר הבית מספר פעמים. ועדת השחרורים קיבלה את המלצת המפקח הארצי מטעם רש"א ובחרה גם הפעם שלא לבטל את שחרורו של העותר, כי אם להאריך את תקופת התנאי.

על החלטה זו מלין העותר, בעתירה שהניח לפנינו. בעתירתו הוא טוען, כי לועדה לא נתונה סמכות להאריך את תקופת הרישיון בשנית, לאחר שכבר עשתה כן בחודש פברואר 2012. בטענתו זו הוא נסמך על סעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 כשהוא טוען, כי הועמד בסיכון כפול. לחילופין הוא טוען, כי ההחלטה להאריך את תקופת התנאי לוקה בחוסר סבירות. על מנת לשכנע בכך הוא מונה את הסבריו לחמש הפרות שנמנו בבקשה לביטול תקופת הרישיון, הפרות שלטענתו הינן "זניחות", תדירותן נמוכה, ולא נשקפת כתוצאה מהן כל סכנה לציבור. על אלה הוא מוסיף, כי העובדת הסוציאלית המטפלת בו מדווחת כי תפקודו הינו תקין.

המשיבה מבקשת, בתורה, להותיר את החלטת ועדת השחרורים על כנה. לשיטתה, נתונה בידי הועדה סמכות לבטל את הרישיון, לא כל שכן להאריך את תקופת התנאי, הואיל וההארכה השניה ניתנה בגין מעשי הפרה שונים מאלה שבגינם הוארכה התקופה בראשונה. על כך היא מוסיפה, כי בפני ועדת השחרורים טען העותר, באמצעות סניגורו, כי לחילופין (תחת ביטול השחרור) הוא יסכים להארכת תקופת התנאי. המשיבה טוענת עוד, כי מאז נתקבלה החלטת ועדת השחרורים שב העותר והפר את תנאי השחרור פעמים נוספות.

לאחר שעיינו בעתירה ובתשובה שניתנה לה, שמענו את טענות בעלי הדין על-פה ועיינו בתיק ועדת השחרורים, לא יכולנו להשתכנע בטענותיו של העותר. אלה טעמינו.

בטענה לסיכון כפול לא ראינו כל ממש. ההחלטה מושא עתירה זו, שהאריכה בשנית את תקופת התנאי, נשענת על הפרות אחרות מאלו שעליהן נסמכה ההחלטה הראשונה. אילו טובה היתה טענת העותר, כי אז נוצר היה מצב בלתי מתקבל על הדעת, משמע שלאחר ההארכה הראשונה של תקופת התנאי היה בידי העותר להפר כרצונו את תנאי השחרור, בלא שיארע לו דבר. תוצאה זו אין אנו מקבלים.

למעלה מן הדרוש נציין, כי סעיף 21 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 נותן בידי ועדת השחרורים שלא לבטל את השחרור, ואם בחרה כך בידה "לקבוע שתחל לגבי המשוחרר תקופת תנאי חדשה". הוראה זו אינה קובעת, לפי לשונה, את סמכותה של הועדה לדון פעם אחת בלבד בבקשה לביטול שחרורו של אסיר. הגבלה שכזו אינה מתיישבת גם עם הסמכות שנותנת הוראת החוק לועדה לקבוע תקופת תנאי חדשה. לפי מובנו הפשוט, התנאי משמעו כי אם יארע דבר הנוגד את התנאי, כי אז ניתן לבטל את השחרור בערובה. מלים אחרות, כל עת שנתון האסיר בתקופת תנאי, יש בידי הועדה לשוב ולדון בבקשה לביטול השחרור, ומכאן שבידיה גם להאריך את התקופה, כפי שמורה סעיף 21 הנ"ל לחוק.

מכאן אנו באים לטענה החלופית שבפי העותר, משמע זו המבקשת לשכנע בחוסר סבירותה של החלטת ועדת השחרורים. כפי שעולה מדו"ח שהגישה גב' דנה וסרמן גורן, מפקחת איזוק אלקטרוני, העותר הפר מספר פעמים את מעצר הבית בו הוא נתון.

העותר ביקש לשכנענו, מפי סניגורו, כי הפרות מעצר הבית מקורן ביציאה לחתונת אחותו באישור המשטרה, ולשם חקירה אליה זומן במשטרה. בטענות אלה אין כדי לסייע. ראשית, הוא לא הציג כל אישור של המשטרה, המאשרת את היציאה לחתונה, כמו גם לשם חקירה במשטרה. שנית, על העותר היה לקבל את אישורה של רש"א לשם היציאה, ואת זאת הוא לא עשה.

מכל מקום, אפילו קיבלנו את הטענה, ככל שזו מתייחסת לחתונת האחות ולזימון למשטרה, אנו נותרים עם הפרות אחדות של מעצר הבית, עליהן לא ניתן הסבר מוצדק. כפי שעולה מן הדו"ח של גב' וסרמן, העותר טען ביחס לחלק מן היציאות, כי מכשיר האיזוק האלקטרוני איננו תקין, אלא שהמכשיר נבדק ונמצא תקין. יוצא אם כך, שהעותר הפר את מעצר הבית. ועוד עולה מן הדו"ח של גב' וסרמן, כי העותר לא ידע כי מעצר הבית חל בימי שבת. טענה זו אין לקבל, באשר מעצר הבית חל בכל ימות השבוע, וידיעתו של העותר אינה ממין העניין, מה גם שב"פנקס אסיר משוחרר" הדבר מצוין במפורש. מדברים אלה עולה, מכל מקום, שהעותר מאשר מפיו, בפני המפקחת, כי הפר את תנאי השחרור ביציאתו מביתו בימי שבת. הפרות אלה הינן מעבר ליציאה לחתונה ולתחנת המשטרה, ובהן די כדי לבסס היטב את החלטת ועדת השחרורים, שהאריכה את תקופת התנאי.

שאר טענותיו של העותר, כאילו תפקודו הינו תקין (כעולה מדברי העובדת הסוציאלית), כי שינה מאורחות חייו והחל ללמוד, ועוד כיו"ב טענות המצביעות לכאורה על העדרה של מסוכנות, אינן עשויות לסייע, באשר אין בהן משום הצדקה להפרת תנאי השחרור.

סיכומם של דברים, העותר רומס ברגל גסה את תנאי השחרור פעם אחר פעם. הוא עשה כן עובר להחלטה מחודש פברואר 2012, שאז בחרה הועדה שלא למצות עמו את הדין, משמע לא ביטלה את שחרורו כי אם האריכה את תקופת התנאי. חרף ההזדמנות שניתנה לו שב העותר והפר את תנאי השחרור מספר פעמים, ושוב עשתה עמו הועדה חסד ולא מיצתה עמו את הדין, בהמלצת רש"א, והסתפקה בהארכת תקופת התנאי. על כן אין לו, לעותר, כי אם להלין על עצמו.

מכל הטעמים הללו מצאנו את החלטת ועדת השחרורים סבירה. על כן אנו דוחים את העתירה.

ניתן היום,  כ' טבת תשע"ג, 02 ינואר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: